אכזבה והצלחה במערב ארצות הברית
טיסה בארצות הברית תמיד הלהיבה אותי. לאחר עשרות שעות טיסה במזרח ארצות הברית הגיע הזמן לטיסה במערב. כחצי שנה לפני המועד יצרתי קשר עם חברה מקומית בעיירה ואן נייס שליד לוס אנג'לס.
התאריך נקבע, מטוס ומדריך ימתינו לי ולידידי יואל לטיול בן שמונה ימי טיסה. הגיע היום המיוחל וטיסה מסחרית הביאה אותנו לשדה התעופה הבינלאומי בלוס אנג'לס. למחרת התייצבנו בחברת התעופה בוואן נייס, עיירה צמודה ללוס אנג'לס. הבעלים, יהודי עב בשר בשם פיטר, קיבל אותנו בשמחה, אבל הבחנו שמשהו לא תקין. בפנים נפולות בישר לנו שהמדריך שהיה אמור ללוות אותנו "שם ברז" ברגע האחרון ונעלם ומדריך אחר לא נמצא. עדיין יש תקווה אמר, צריך לקבל תשובות עוד היום.
טיסה מספר אחת – החלטנו לא לבזבז זמן, וביקשנו טיסה קצרה, הלוך וחזור לסנטה ברברה, בתקווה שעד שנחזור יימצא מדריך. העדיפות הראשונה הייתה לאי סנטה קטלינה, אבל מזג האוויר היה בעוכרנו. לטיסה זו נמצא מדריך, אדם מבוגר ונחמד. ניסינו לפתות אותו להצטרף אלינו להמשך הטיול עם המטוס, אבל זה לא צלח. הססנה מדגם סקייהוק תפסה גובה יפה, המסלול עבר מעל קו החוף, התלהבנו משלל הטירות ובתי העשירים הממוקמים לאורכו. לאחר כ-90 דקות נחתנו. המנחת צמוד לחוף המקסים של העיירה סנטה ברברה, שם סעדנו ארוחה קלה במסעדה על חוף הים.
אכזבה – כשחזרנו נכונה לנו אכזבה, אין מדריך. פיטר התנצל, לא תפסידו את הטיול שלכם בגלל הפשלה שלי, מחר בבוקר תצאו לטיול כמתוכנן אבל ברכב שכור על חשבוני. באותו ערב תכננו את המסלול שכלל את רוב המקומות שהיינו אמורים להגיע אליהם בטיסה.
למחרת חיכתה לנו מכונית דודג' גדולה ונוחה, העמסנו את חפצנו בתא המטען, נפרדנו מפיטר, להתראות בעוד שמונה ימים אמרנו ויצאנו לכיוון סן פרנסיסקו.
פסטיבל התות – בדרכנו נתקלנו בשלטים גדולים, עליהם היה כתוב "פסטיבל התות". הסתקרנו לראות במה מדובר. בכניסה למתחם הענק אליו הגענו נתקלנו בדוכנים ובהם תותים שחולקו חינם למבקרים. עשרות דוכנים נוספים המתינו לאורחים, דוכני משחקים, דוכני אוכל, דוכני פעילויות ועוד. לאחר זמן מה יצאנו משם שבעים ומרוצים.
עצרנו בעיירה קטנה לחופו של האוקיאנוס השקט ללינה. עיירה מקסימה עם חוף זהוב שדמדומי הערב האירו בנוגה אדמדם. בערב מצאנו בר מקסים מלא צעירים, משופע בשולחנות סנוקר, שעזר לנו להעביר את הערב בנעימים.
טירת הרסט איל העיתונות – בהמשך הדרך ציפתה לנו הפתעה לא מתוכננת, האחוזה של איל העיתונות ג'ף הרסט. החלטנו להיכנס וטוב שכך. אולם הקבלה היה מלא, רכשנו כרטיס ביקור וסיור. אוטובוס לקח אותנו בנסיעה של כרבע שעה לפסגת גבעה שצופה אל האוקיאנוס השקט. על הגבעה ניצב ארמון בתוך גן פסלים ובו שבילי פרחים ועצים לרוב. מספר מבנים היו מפוזרים סביב הארמון, כנראה עבור אורחים. רק להבהיר, כל מבנה נראה כמו וילה בסביון. נכנסנו עם מדריכה לסיור בארמון. הגודל, מספר החדרים, הריהוט, הפסלים והתמונות השאירו אותי פעור פה. מיטב ארמונות מלכי צרפת לא הגיעו לרמת הארמון של הרסט. לאחר שהסתיים הסיור בארמון, המדריכה ציינה שאפשר לטייל בגנים מסביב ולא לשכוח לעבור באולם הבריכה הסגורה, שם יחכה האוטובוס להחזירנו לאולם קבלת הפנים. הגנים שמסביב לארמון היו משופעים בפסלים ופרחים ומעוצבים להפליא. בצד הפונה לאוקיאנוס עמד פסל מוזהב שהשקיף למרחק. ההפתעה הגדולה הייתה הרגע שבו נכנסנו לאולם הבריכה הסגורה. הבריכה הענקית (אולי בגודל אולימפי) הייתה מצופה בקרמיקה כחולה לבנה, שזורה בצבעים זהובים אדומים, מסביבה פסלים רומיים ונברשות ענק, והחלונות מעוצבים בקשתות עם ויטרז'ים של ציורים מהתנ"ך.
היה קשה לצאת מהאולם ולעזוב את היופי הזה, אבל בלית ברירה היינו חייבים להמשיך. הגענו לפאלו אלטו לדירה של קרוב משפחה של יואל לשנת לילה. מאחר שהיה לנו מעט זמן ביקרנו באוניברסיטת סטנפורד המרשימה. בדמיוני ראיתי את הסטודנטים לומדים במקום הנפלא והציורי, במבני האבן העתיקים בסגנון ספרדי קולוניאלי, ליד כנסיית ההנצחה שבמרכז, ואת ההשראה שהם מקבלים מהבוגרים המפורסמים כמו ג'ון סטיינבק, הנשיא הובר, סרגיי ברין, לארי פייג', אילון מאסק ועוד רבים נוספים.
טיסה מספר שתים – הצורך לטוס עקצץ בקצות האצבעות. להיות בסן פרנסיסקו ולא לטוס מעל גשר הזהב פשוט לא הגיוני. מהר מאוד איתרנו שדה תעופה בפאלו אלטו, וחיש מהר היינו באוויר עם מדריך ישראלי, שניווט עבורנו את הטיסה בין השדות הבינלאומיים אוקלנד וסן פרנסיסקו אל גשר הזהב. מסלולנו עבר מעל אי הכלא 'אלקטרז', חלפנו מעל הגשר לא לפני שביצענו 360 מעלות מעליו והמשכנו לנחיתה בשדה התעופה של עמק נאפה. מחוסר זמן לא יכולנו לטייל בין הכרמים והיקבים וחזרנו באותה הדרך מעל הגשר והאי, רק שהפעם ההגאים היו בידיו של יואל.
סן פרנסיסקו – אחרי הנחיתה נפרדנו מקרובו של יואל לאחר שהודינו לו על האירוח. סן פרנסיסקו הייתה היעד הבא. למחרת נפגשנו עם ידיד תושב העיר שהואיל בטובו להתלוות אלינו לסיור באזור. נסענו לסנטה מוניקה, העיירה הקסומה לחוף הים. הטיילת הייתה מוצפת באנשים ונוער על גלגליות שעט בשבילים. אחרים ביצעו אקרובטיקה מדהימה במתקן המיועד לכך. הרחובות הסמוכים לים נושקים לתעלות שמזכירים את וונציה.
בערב טיילנו בעיר הגדולה וטעמנו חומוס במסעדה שזהו שמה. קצת מוזר, אבל ידידנו רצה להתגאות בחומוס המקומי.
רינו, עיר ההימורים – אחד האתרים בתכנית הטיסה היה העיר רינו בנבדה, אלא שהפעם נצטרך להגיע בנהיגה. הדרך עברה יחסית ברוגע והתמקמנו באחד המלונות היפים בעיר. עקב היותה עיר הימורים המחיר במלונות 5 כוכבים היה מצחיק, לא מאמין שלילה שם עלה בדיוק כמו לילה במוטל שש או לודז' ודומיהם. כמובן שנפרדנו גם מכמה דולרים בקזינו. למחרת ניסינו את מזלנו לבצע טיסה מקומית בשדה תעופה של רינו, אבל חזית מתקרבת קלקלה לנו את תכנית הטיסה השלישית במסלולנו. הסתפקנו בסיור בעיר כשהמוטו בדיקת התרשמות ממלונות אחרים.
פארק יוסמיטי – למחרת יצאנו לדרך ליעד הבא, פארק יוסמיטי. בדרך ביקרנו באתר הבילוי של עשירי ארצות הברית באגם טהאו, שלהפתעתנו היה כמעט ריק מאדם. מאחר והגענו לפארק מצידו המזרחי היה עלינו לחצות רכס הרים בגובה 10,000 רגל (כ-3,000 מטר). הטיפוס בכביש צר שלעתים כוסה בערפל כבד ומידי פעם פתיתי שלג צנחו מהשמיים ונחתו ברכות על שמשת המכונית.
ככל שעלינו בגובה ערימות השלג בצדי הדרך גבהו והחלו לכסות כל פיסת אדמה. במעבר העליון לפני תחילת הירידה לעמק הגענו לעמדת תשלום. שומרי היערות האדיבים גבו את תשלום הכניסה לא לפני שהזהירו אותנו מפני החלקה על הכביש הרטוב ומבעלי חיים שעשויים לחצות את הכביש. כמובן שיואל הספקן גיחך "לא נתקלתי בחיות בכל הטיולים שלי אי פעם". "לי יש מזל" אמרתי. התחלנו לרדת באיטיות תוך תשומת לב לסביבה. בשלב כלשהו הגענו לאגם מקסים ועצרנו להתרשם מהנוף, נושמים את אוויר הפסגות הקריר. בהמשך דרכנו נתקלנו בשיירת מכוניות החונות לצד הכביש. עצרנו לבדוק מהי הסקרנות שגרמה לפקק. ההפתעה חיכתה בדמות דובון חום חמוד שלעס עשב כ-100 מטר מאתנו. מדי פעם הרים ראש לראות מי הסקרנים ומיד המשיך בענייניו. התקרבנו ככל שניתן על מנת לצלם את הדוב כהוכחה שיש בעלי חיים בפארק.
ענן כיסה את פסגות ההרים, מה שמנע מאתנו להתרשם מגובהו של הצוק 'אל קפיטן' המפורסם. שאר האתרים, שבילי ההליכה עם המפל והמים הזורמים, וכמובן הירוק בעיניים של הצמחייה העבותה, היו נפלאים. ואז הגענו לשמורת עצי הסקויה, מחזה של פעם בחיים (או יותר אם נחזור לשם). גודלם ורוחבם של הגזעים ממלא אותך בהרגשה שאתה נמצא במקום פרהיסטורי, כמעט חיכינו לדינוזאור שיופיע מולנו, אבל הקהל שעבר בין העצים וצילם כל פרט החזיר אותנו מהר למציאות.
זהו זה, הגיע הזמן לחזור לוואן נייס, להחזיר את המכונית. בדרך עצרנו בבסיס חיל האוויר אדוארדס להתרשם מתצוגת המטוסים ששרתו בחיל בעבר ועומדים בשמש הקופחת בכניסה לבסיס. לאט התגלגלנו גומעים מרחקים עד לוואן נייס השלווה בפאתי לוס אנג'לס.
ניו אורלינס, עיר הג'אז – אמנם קטע זה בטיולנו הסתיים, אבל לשמחתנו מתחיל קטע חדש, פגישה בניו אורלינס עם בנות זוגנו. הטיסה בחברת אמריקן איירליינס עברה מהר עד לנחיתה בשדה לואי ארמסטרונג בניו אורלינס.
התיאום היה מושלם. נפגשנו עם בנות הזוג בשדה ומונית הובילה אותנו למלון בוטיק קטן ברובע הצרפתי של העיר. בילינו כארבעה ימים של שכרון חושים. ביום טיולי הליכה, מסעדות חדשות, בית הקברות המרשים עם סיפורי הוודו, קורס בישול של מאכל הקייג'ונס. הערב הוקדש לסיורי ברים והאזנה למוזיקת הגאז' שמילאה את האוויר מכל הכיוונים.
הסיום, וושינגטון וניו יורק – הביקור בניו אורלינס הסתיים, נפרדנו מיואל וזוגתו, הם העדיפו שיט תענוגות, בעוד שאני וזוגתי העדפנו לקנח בוושינגטון וניו יורק. לזוגתי זו תהיה הפעם הראשונה בעיר שבה יושב נשיא ארה"ב. המוזיאונים המרשימים, בניין הקפיטול, האובליסק והבית הלבן בהחלט שווים ביקור. וניו יורק תמיד מעניינת, כמו תל אביב, אפשר להיות הרבה פעמים בניו יורק ותמיד לראות דברים חדשים.
הגעגועים למשפחה ולנכדים בארצנו הקטנה מושכים אותנו לחזור. שדה התעופה קנדי יזכה לראותנו שוב והפעם בדרך מזרחה. בסופו של דבר כנראה שלמרות האכזבה שלא הצלחנו לטייל בטיסה כמתוכנן, בהתחשב במזג האוויר שנתקלנו בדרך, שלא תמיד האיר לנו פנים, אולי בסוף זה היה לטובה.