פארק יוסמיטי – למחרת יצאנו לדרך ליעד הבא, פארק יוסמיטי. בדרך ביקרנו באתר הבילוי של עשירי ארצות הברית באגם טהאו, שלהפתעתנו היה כמעט ריק מאדם. מאחר והגענו לפארק מצידו המזרחי היה עלינו לחצות רכס הרים בגובה 10,000 רגל (כ-3,000 מטר). הטיפוס בכביש צר שלעתים כוסה בערפל כבד ומידי פעם פתיתי שלג צנחו מהשמיים ונחתו ברכות על שמשת המכונית.

ככל שעלינו בגובה ערימות השלג בצדי הדרך גבהו והחלו לכסות כל פיסת אדמה. במעבר העליון לפני תחילת הירידה לעמק הגענו לעמדת תשלום. שומרי היערות האדיבים גבו את תשלום הכניסה לא לפני שהזהירו אותנו מפני החלקה על הכביש הרטוב ומבעלי חיים שעשויים לחצות את הכביש. כמובן שיואל הספקן גיחך "לא נתקלתי בחיות בכל הטיולים שלי אי פעם". "לי יש מזל" אמרתי. התחלנו לרדת באיטיות תוך תשומת לב לסביבה. בשלב כלשהו הגענו לאגם מקסים ועצרנו להתרשם מהנוף, נושמים את אוויר הפסגות הקריר. בהמשך דרכנו נתקלנו בשיירת מכוניות החונות לצד הכביש. עצרנו לבדוק מהי הסקרנות שגרמה לפקק. ההפתעה חיכתה בדמות דובון חום חמוד שלעס עשב כ-100 מטר מאתנו. מדי פעם הרים ראש לראות מי הסקרנים ומיד המשיך בענייניו. התקרבנו ככל שניתן על מנת לצלם את הדוב כהוכחה שיש בעלי חיים בפארק.

ענן כיסה את פסגות ההרים, מה שמנע מאתנו להתרשם מגובהו של הצוק 'אל קפיטן' המפורסם. שאר האתרים, שבילי ההליכה עם המפל והמים הזורמים, וכמובן הירוק בעיניים של הצמחייה העבותה, היו נפלאים. ואז הגענו לשמורת עצי הסקויה, מחזה של פעם בחיים (או יותר אם נחזור לשם). גודלם ורוחבם של הגזעים ממלא אותך בהרגשה שאתה נמצא במקום פרהיסטורי, כמעט חיכינו לדינוזאור שיופיע מולנו, אבל הקהל שעבר בין העצים וצילם כל פרט החזיר אותנו מהר למציאות.

זהו זה, הגיע הזמן לחזור לוואן נייס, להחזיר את המכונית. בדרך עצרנו בבסיס חיל האוויר אדוארדס להתרשם מתצוגת המטוסים ששרתו בחיל בעבר ועומדים בשמש הקופחת בכניסה לבסיס. לאט התגלגלנו גומעים מרחקים עד לוואן נייס השלווה בפאתי לוס אנג'לס.